דף הבית > כללי > "50 שנה לאחר מכן…" זיכרונות מתקופת התנדבותי במלחמת ששת הימים

"50 שנה לאחר מכן…" זיכרונות מתקופת התנדבותי במלחמת ששת הימים

מאת ארנן פלמן, יו"ר מזכירות הליכוד העולמי וסגן יו"ר קק"ל

חודש מאי שנת 1967. הדיווחים התקשורתיים מוסרים כי המלחמה במזרח התיכון הינה בלתי נמנעת. התנועה הציונית רותחת. מלחמה עלולה לסכן ואף להשמיד את מדינת ישראל.

אנו אשר נולדנו יחד עם קום מדינת ישראל, לא הכרנו מציאות אחרת. הביטחון שיש לנו היום, היה עבור הורינו וסבינו מציאות חדשה.

מאי 1967, פעם נוספת, ענן שחור מחסה את שמיו של העולם היהודי ומערער על עצם קיומה של המדינה. הבדיחות אשר היו נשמעות אז בארץ כבר היו מדברות על שלט ענק בשדה התעופה עליו היה רשום: "שהאחרון היוצא שיכבה את האור".

באנו מתקופה קשה עבור יהדות ארגנטינה. תנועות ניאו-נאציות היו אז אופנתיות. התנועות הלאומניות המקומיות והאנטישמיות עם המדים ה"מיוחדים" וחדים שלהם, התסרוקת וההצדעה הנאצית, היו מביאים עמם זיכרונות טריים מהבהמה הנאצית. כאשר היינו משתתפים בהפגנות שלהם על מנת להבין מה הם אומרים עלינו, גם אנחנו יחד עמם היינו שרים וצועקים: "יהודים לישראל". גם אנחנו האקטיביסטיים הציוניים היינו מאמינים באותם המילים. זה היה עבורנו העתיד הכי טוב שיכולנו לאחל לעצמנו, למשפחותינו ולשער העם היהודי בגולה… הם היו אומרים דברים אלה על מנת לגרש אותנו. עבורנו היה מדובר על ה"עליה" כאקט הנועד להחזיר את עם ישראל לארצו.

 

הימים האלה של חודש מאי, היו לחוצים למדי וסייעו לנו על מנת לקבל החלטה, תוך כדי לקיחה בחשבון המצב, אך איזו עוד אלטרנטיבה הייתה לנו? רק אחת. להתכונן ולצאת לדרך. להגיע לארץ ישראל ולעזור בכל מה שרק אפשר. להחליף את אלפי אזרחי המדינה במטלות היום יומיות כאשר הם נאלצו לעזוב את הכול ולהילחם בחזית לשמירת המדינה.

 

דיברנו עם הורינו. ציפורה ז"ל (בת הזוג שלי דאז אשר תהיה לי לאשתי היקרה למשך כמעט 40שנה) ואנוכי. תגובותיהם היו ברורות. לא! לא נחתום ונאפשר לכם לעזוב את ארגנטינה ולהגיע דווקא עכשיו לארץ ישראל. אך לאחר ימים ספורים, בשל התבכיינות ולחצים אדירים ובלתי פוסקים, התחילו להשלים עם מה שעמד לקרות. עלה לנו הרבה, אך ב-5 ליוני הורינו חתמו על האישור. הורי אשתי חתמו עבור שתים מבנותיהם. ציפורה ואחותה אשר גם היא הצטרפה למסע.

עלי באמת להקדיש כמה מילים להורינו. לחתום ולאפשר דבר כזה בטח היה אחד הדברים הקשים שנאלצו לעשות ולהסכים לו בחייהם. בזמן שישנו חשש למלחמה ומחיקת ארץ היהודים מהמפה, לאפשר לילדיהם להגשים את עצמם. זהו עבורי, אקט הרואי לכל דבר. כולי הערכה, הערצה ותודה על כך שבזכותם נתנו לנו את ההזדמנות לצאת לפרק בחיי הכול כך משמעותי.

רק ב-7 ביוני הצלחנו להמריא לכיוון ריו דה ז'נרו על מנת להגיע לספינת "תיאודור הרצל" אשר תיקח אותנו לארץ ישראל. באותו יום, התפרסם בתקשורת בארגנטינה על הנזקים שמחוללת המלחמה בארץ הקודש ועל האש הרבה מכול הכיוונים. המדינה שלנו עלתה בלהבות!!

חשוב לציין את הסולידריות של הקהילה היהודית בארגנטינה אשר תוך 24 שעות, התארגנה ופתחה מחסן חלוקת בגדים, מזון ומצרכים נחוצים על מנת לצייד את המתנדבים. כמו כן גם הקהילה הברזילאית, אשר קיבלה את פנינו בזרועות מחבקות ופתחו דלתותיהם ובתיהם עד להפלגתנו למחרת עם שחר.

כל זה…, כדי להגיע לארץ ישראל, כאשר הכול כבר נגמר עם נצחונו האדיר של צה"ל מול כל צבאות האויב.

חדשות אלה, כבר השיגו אותנו עם עלייתנו על ה"תיאודור הרצל" ותוך כמה ימים התחלנו להבין שהכול נגמר. גילוי נאות, לא יכול להסתיר שאיכשהו היינו "מאוכזבים". גם אנחנו רצינו לקחת חלק בזה ולהרגיש גיבורים. במקום זה, מצאנו את עצמנו מפליגים במשך 20 יום באוקיינוס האטלנטי והים התיכון.

הכניסה לעבר נמל חיפה הייתה אחת החוויות הציוניות החזקות בחיי. התזמורת על סיפון ה"תאודור הרצל" החלו לנגן את ההמנון "התקווה", וכולנו, צוות הקרקע של הנמל ואנו על האוניה שרים בהתרגשות אדירה את ההמנון הלאומי.

היינו לחוצים כבר להתחיל את העבודה…נועדנו להיות כגרעין של תנועת בית"ר במבואות בית"ר בהרי ירושלים. באותו יום שישי, טיולית חיכתה לנו והסיעה אותנו במהרה בשל כניסת השבת.

במבואות בית"ר, סידרו לנו מספר בתים ללינה, ואחד מהם שימש לנו לחדר אוכל. זוהי צרה אשר המתנדבים אשר הגיעו לקיבוצים לא התמודדו עמה. אנחנו, הנמצאים במושב שיתופי, נאלצנו, לארגן בעצמנו תורנויות ולהכין ארוחות לכל חברי הקבוצה.

בהשכמה באותו יום שבת, החלטנו למצוא דרך ולהגיע לירושלים. לא הייתה לי סבלנות ובכל מחיר רציתי להגיע אליה, לצוד ברחובותיה, להריח את ניחוחה, להתרגש ולהרגיש שהגעתי הביתה… למזלי, ציפורה ודורה ידעו עברית וכך הבנו לאן להגיע על מנת לתפוס טרמפ לעיר הקודש.

בצומת הדרכים הזו, חוויתי את האינטראקציה הראשונה עם החברה הישראלית. 2 צעירים, פחות או יותר בגילנו, וגם הם מחכים לטרמפ לירושלים, שאלו את הבנות מה אנחנו עושים ואיך ולמה הגענו. פתאום השיחה עלתה על גדותיה וכך גם הטונים. הייתי די מתוסכל בכך שלא הבנתי מה קורה ולא יכולתי לבקש מציפורה ודורה להסביר לי תוך כדי הריב. מה שקרה בעצם זה שהן ענו להם שבאנו לעזור לאזרחי ישראל להגן ולבנות את הארץ, החברה מצדם אמרו לבנות שישראל לא צריכה את יהודי העולם ויכולים להסתדר לבד ושחבל על הכסף שכל הדבר הזה עולה. והאמת הם צדקו איכשהו, גם ככה הגענו מאוחר מידי והסתדרו היטב ללא עזרתנו.

בהגיענו לירושלים, כבר הבנו בעצם שלהגיע כמתנדבים, לא נתפס על ידי הישראלים כמעשה הרואי בכלל כפי שאנו חשבנו בהתחלה, לכן כבר הפסקנו גם להצהיר על כך..

איזו התרגשות לטייל ברחובות ירושלים! למרות שזהו היה יום שבת, הייתה אווירת חג בסמטאות. כזאת שקשה לי להסביר…

ביום למחרת ועל פי ההנחיות שנתקבלו, סיימנו את ארוחת הבוקר בשעה 5 בבוקר ומיד לאחר מכן יצאנו למלא את חובתנו הראשונה במשק. מבואות בית"ר היה עוסק בלולי תרנגולות לייצור ביצים, אחד ממרכיבי התערובת במזון של התרנגולות היה קמח דגים.

בדיוק באותו הבוקר הגיעה משאית מלאת שקים השוקלים 50 קילו של אותו קמח "חביב". מי טוב יותר מהמתנדבים שרק עתה הגיעו על מנת לפרקה?

ואני, אשר בקושי שקלתי 58 קילו, ואשר שנאתי (וזאת עד היום) דג, הייתי הראשון אשר נפלתי כאשר שמו על כתפי את השק הראשון. מסביב כ-20 צופים משועשעים ביותר על המתרחש. השלמנו את המשימה למרות הקושי והכאבים שנמשכו ימים. עד היום ברגעי נוסטלגיה אני נזכר בריחות אשר לקח לי מספר ימים וכמויות של סבון להעלים.

אך לא הכול היה שקים של קמח דגים. היו גם שדות של עצי פירות כדובדבנים ואפרסקים. התחלתי לעבוד במיון ואכסנת הפירות ובמהרה הפכתי להיות העוזר של האחראי על בית האריזה.

בעצם, אני בטוח למרות מה שאחרים אמרו או יגידו, שאנו כן תרמנו והבאנו את חלקנו למאמץ הלאומי הציוני. וכן, אנחנו באמת החלפנו הרבה מהגברים ונשים במשק אשר נאלצו להיעדר לטובת השרות הצבאי. אז נכון, איחרנו את המלחמה, אבל עדיין הגענו בזמן כדי לסייע ולהשלים מטלות חשובות שלא יכלו לעשות אלה אשר עדיין הגנו על הגבולות.

ימים ספורים לאחר הגעתנו, נאמר לנו שתתקיים צעדה של תנועת בית"ר בירושלים אשר תצא משער יפו עד לכותל המערבי בהובלת מנחם בגין בעצמו! הצעדה הבלתי נשכחת הזו, במדי

 

בית"ר ובראשה המנהיג של התנועה, היה אחד מרגעי השיא של המסע הזה. שיר בית"ר, התקווה, ואנחנו היינו חלק מפיסת ההיסטוריה הזו!

היינו בין אותם אלפי המתנדבים אשר באו מכל העולם והשאירו מאחוריהם לימודים, משפחות, במקרים רבים בני ובנות זוג, וכל זה על מנת להבטיח את המשך החיים היהודיים אך בעיקר להביע את תמיכתנו במדינתנו, מדינת ישראל.

לא הכול היה חוויה לאומית וציונית. יחד עם פליקס ז"ל, חבר מהגרעין, החלטנו יחד לחגוג את בר המצווה שלא זכינו לעשות בגילאי ה-13. עד היום אני זוכר את כל חברי מבואות

 

בית"ר זורקים לעברנו סוכריות בחגיגת הבר מצווה המאוחרת שלנו בגיל 18… מרגש להיזכר ברגעים אלה…

לאחר כחצי שנה חזרנו לארגנטינה. הבטחנו להורינו שנחזור. החברים במושב מאוד ניסו לשכנע אותנו להישאר וכך הקשו מאוד על עזיבתנו אך לא יכולנו לאכזב ולא לעמוד במילה שנתנו להורינו אשר אלה הם מי שאפשרו לנו מלכתחילה להגיע עד הלום.

חזרנו באמונה שלמה שנתחתן תוך שנה/ שנתיים ונחזור מיד לאחר מכן לישראל. חלום עלייתנו ארצה אכן התגשם, אבל רק לאחר 15 שנה ועם 2 ילדים, גוסטבו בן ה-12 וקרינה בת ה-8.

כן. כבר עברו 50 שנה…. חיים שלמים… מדינת ישראל עדיין מתחת סכנה מתמדת. המלחמות עוד לא פסחו. ולצערי הרב, אינני רואה אפשרות של שלום אמת. האויבים שלנו לובשים בגדי אנטי-ציוניים, אך האמת היא אחרת, האנטישמיות נמצאת בכל פינה בעולם, מידי פעם מרימה את ראשה ובדאגה רבה אני רואה מה שקורה כיום בארה"ב, בצרפת ובכל כך הרבה מקומות אחרים….

גם היום, העולם הערבי חולם בהיעלמותה של מדינת ישראל כמדינת היהודים. הם שואפים לחזרה לגבולות 67 על מנת להקים 2 הישויות. האחת פלסטינית "יודנריין" נטולת יהודים, והשנייה דו-לאומית בגבולות אשר אבא אבן היה מגדיר כ"גבולות אושוויץ".

זה מזכיר לי הרצאה אשר שמעתי אז, בשנת 67 ביוזמתה של הסוכנות היהודית, בה דמוגרף הציג בפנינו את התזה בה בעוד כ-15 שנה מאז, הערבים יהיו רוב במקום הקטן הזה ולכן על מדינת ישראל להגיע מהר מאוד להסכם בה תצטרך "להחזיר" שטחים. אותם נביאים הזויים ממשיכים עד היום להפיץ את השקפתם האפוקליפטית בלי ללמוד לקחים מהעבר.

השלום באזורנו, יתאפשר, רק כאשר ה"פלסטינים" והעולם הערבי יבין שאנחנו נמצאים על אדמותינו לנצח נצחים. שהמדינה הקטנטונת והמדהימה הזאת, תמשיך להיות מדינת היהודים ושל התנועה הציונית לדורותיה, אותה אחת שמנהיגנו הרצל, ז'בוטינסקי, בן גוריון, בגין… חלמו עליה וסייעו להקימה ולבנותה.

 

ארנן פלמן, 50 שנה לאחד מכן, יום שחרור ירושלים, מאי 2017

קטגוריות:כללי תגיות:
אין אפשרות להוסיף תגובות.